בית הדין הרבני בת"א מוסמך לדון בענייני החזקת ילדים לאור הסכמה מכללא וכריכה בתביעת הגירושין

החלטה זו תעסוק במחלוקת שבין הצדדים בשאלת סמכותו של בית הדין לדון - לאחר שבני הזוג כבר התגרשו - בעניני החזקת הילדים, ביקוריהם וחינוכם.

החלטה זו, שהינה מעצם טיבה החלטת ביניים, ניתנת בדיין יחיד, בתוקף הסמכות לפי סעיף 8(ה1) לחוק הדיינים, התשט"ו-1955.

בני הזוג נישאו זל"ז כדמו"י בשנת תשמ"ח. שני בני הזוג באים ממשפחות חרדיות המשוייכות לחסידות גור. מנישואין אלו נולדו ארבעה ילדים, כולם קטינים.

הצדדים התדיינו החל משנת תשס"ב, ובמשך של כארבע שנים, בעניני הגירושין, משמורת הילדים, הסדרי ראייתם וחינוכם, בבית הדין הרבני האזורי באשדוד. למעשה, האשה היא שהגישה את תביעת הגירושין בה כרכה במפורש את משמורת הילדים והסדרי ראייתם. בית הדין באשדוד דן כמה פעמים בעניני הילדים, ונתן צווים שונים, ביניהם צווים להגשת תסקירים בעניינם. בית הדין באשדוד לא הגיע להכרעות סופיות בעניני הילדים.

ביום י"ט תמוז תשס"ד (8.7.04) התייצבו בני הזוג בבית הדין האזורי בתל-אביב ובקשו לאשר הסכם גירושין ולהתגרש. בית הדין אישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק-דין וסידר את הגט.

ביום ו' תשרי תשס"ו (9.10.05) הגיש האב לבית הדין תביעה בענין החזקת הילדים וחינוכם וביקש לקיים דיון בהול, על רקע העברת שלושת הילדים הקטנים למוסדות חינוך השונים באופיים מאלו שבהם התחנכו עד אז. מכתב התביעה עולה כי הילד הגדול גר בבית דודתו בקרבת בית האב באשדוד, בעוד ששלושת הילדים הקטנים מתגוררים עם האם בפתח תקוה, אליה העתיקה האם את מגוריה מאשדוד. הצדדים הוזמנו לדיון ליום כ' חשון תשס"ו (22.11.05).

ביום 16.11.05 הגיש האב לבית הדין בקשה דחופה שענינה ביקורי שלושת הילדים בשבת בר-המצוה של הבן הבכור ובשמחת בר-המצוה עצמה שנועדה ליום א' הסמוך. זאת, לאור חשש האב שהאם תימנע מלשלוח את הילדים לשבת. עקב דחיפות הענין, קיים בית הדין שיחה טלפונית עם האם, ובהסכמתה ניתן צו שהסדיר ענין זה.

ביום כ' חשון תשס"ו התקיים דיון ראשוני מפורט בכל עניני הצדדים שדרשו התייחסויות מיידיות. במסגרת דיון זה, שנערך גם הוא בדיין יחיד, בהתאם לסמכויות לפי סעיפים 8(ה) ו-8(ה1) לחוק הדיינים, עסק בית הדין בכל העניינים הנמצאים במחלוקת, קרי: החזקת הילדים, ביקוריהם וחינוכם. בסיומו של הדיון ניתן בהסכמה צו זמני שהסדיר את ביקורי הילדים אצל האב בשבתות. דיון נוסף נקבע ליום י"ט טבת תשס"ו (19.1.06).

הדיון האמור נדחה לבקשת ב"כ האם, ובסופו של דבר התקיים ביום ט"ז אדר תשס"ו (16.3.06). לקראת הדיון הגישה ב"כ האם כתב הגנה, בו כפרה בין היתר בסמכות בית הדין לדון בעניני הילדים. על טענה זו חזרה ב"כ האם בדיון. הוחלט על הגשת סיכומים, והם הוגשו.

בא-כח האב מבסס את סמכות בית הדין על שלושה יסודות: א) כריכה לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953. ב) הסכמה מפורשת לפי סעיף 9 לחוק האמור, אליה הגיעו הצדדים - גם בשם הילדים - במסגרת הסכם הגירושין. ג) הסכמה מכללא לפי סעיף 9 האמור, שהרי בדיון שהתקיים בפני מותב זה של בית הדין ביום כ' חשון תשס"ו לא טענה האם בהזדמנות הראשונה לחוסר סמכותו. ב"כ האב מוסיף וטוען שאין מקום להניח מראש שעניינם של הקטינים לא יזכה בפני בית הדין לדיון בהתאם לטובתם וכן כי הסמכות המקומית, לאור הסכמת הצדדים, היא לבית הדין בתל-אביב.

באת-כח האם טוענת כי לאחר שהצדדים התגרשו אין סמכות לבית הדין לדון בעניני הילדים, שהרי אין עוד ענין הכרוך בגירושין. ב"כ האם מדגישה כי אין מדובר כאן בסמכות ראשונית של בית הדין מכח כריכה בתביעת גירושין, שהרי התובע הגיש תביעה חדשה לאחר הגירושין. כמו כן, העובדה שהאשה עצמה כרכה את עניני הילדים בתביעת הגירושין, אין בה כדי להעניק לבית הדין סמכות נמשכת, המתקיימת רק כאשר  בית הדין "דן ופסק", בעוד שבענייננו - כך לטענת ב"כ האם - לא התקיים דיון מהותי בנוגע לטובתם ואף לא הובאו פרטים נוספים או ראיות בענין הילדים. כן טוענת ב"כ האם כי גם אילו היתה סמכות נמשכת, הרי שהסמכות המקומית היא לבית הדין באשדוד, שם החלה התביעה ולא לבית הדין בתל אביב שרק אישר את ההסכם במהלך דיון אחד בלבד. באשר למועד בו מועלית טענת הסמכות הענינית, טוענת ב"כ האם כי ניתן להעלותה בכל עת, ואפילו בזמן הערעור (בג"ץ 2117/99 מנסור נ' בית הדין השרעי פ"ד נד(1) 211). באשר לשאלת הסמכות המקומית, מודה ב"כ האם כי יש להעלותה בהזדמנות הראשונה, אולם לטענתה לנוכח העובדה שהאם לא היתה מיוצגת בדיון הראשון שהתקיים בפני מותב זה, הרי שהזדמנות זו היתה רק עם הגשת כתב הגנה מטעמה, ושם היא טענה לחוסר סמכות. באשר להסכמה לסמכות בהסכם הגירושין, טוענת ב"כ האם כי הצדדים לא חתמו על ההסכם בשם הקטינים, ואף אם כן אין בכך כדי לכבול את הקטינים להסכם שנערך במסגרת הליך גירושין בין ההורים, ומה גם שבית הדין לא קיים דיון מהותי בטובת הקטינים עובר לחתימת ההסכם. ב"כ האם מוסיפה ומעלה בסיכומיה טענות שונות, שעניינם הוא לגוף שאלת החזקת הילדים, ולא אתייחס אליהם בשלב זה, בו אנו עוסקים בסמכות בית הדין.

דעתי היא, כי בית הדין מוסמך לדון בתביעת האב בעניני החזקת הילדים, ביקוריהם וחינוכם, והדיון שבפני בית הדין הוא במסגרת סמכות ראשונית, אם כענין הכרוך בתביעת גירושין, ואם כענין שאינו כרוך בגירושין ואשר עליו באה הסכמה מכללא של האם גם בשם הילדים. אסביר את נימוקיי.

הצדדים התדיינו ארוכות בבית הדין הרבני האזורי באשדוד. במסגרת דיונים אלו עלו ונשנו עניני החזקת הילדים, ביקוריהם וחינוכם. בטרם הגיע בית הדין באשדוד לכלל הכרעה סופית, הוסכם בין הצדדים לפצל את ההתדיינות ביניהם באופן שהגט יבוצע ואילו יתר העניינים הכרוכים יידונו לאחר ביצוע הגט. כן הוסכם כי הן הגט והן המשך הדיונים כאמור יתקיימו בבית הדין בתל אביב. הסכמה זו קיבלה תוקף מחייב של פסק דין. יש להדגיש כי במסגרת הסכם הגירושין לא הגיעו הצדדים לכל הסכמה שהיא בנוגע לגוף הענינים שבמחלוקת. לא היתה כל הסכמה בידי מי יוחזקו הילדים, כיצד יתנהלו ביקוריהם, היכן יתחנכו ומה יהיה גובה מזונותיהם, וכן כיצד יתחלק רכוש הצדדים. כל שהוסכם הוא כי עניינים אלו יידונו בבית הדין בתל אביב לאחר שיבוצע הגט, גם הוא בבית הדין בתל אביב. כן הוסכם כי הרה"ג מנדל שפרן שליט"א ישמש כבורר ביניהם בכל ענין הנתון למחלוקת ואשר חל עליו חוק הבוררות.

כאשר מוגשת תביעה גירושין בה נכרכו ענינים שונים, אין בית הדין מאבד את סמכותו הראשונית לדון בענינים הכרוכים, אם הדיון בהם נדחה לאחר ביצוע הגט. דחיית הדיון בענינים הכרוכים יכולה לבוא הן ביוזמת בית הדין והן ביוזמת הצדדים. העובדה שהצדדים הגיעו לידי הסכם דיוני בדבר פיצול ההתדיינות בין הגט לבין הענינים הכרוכים, איננה משמיטה את סמכות בית הדין לדון בענינים הכרוכים מכח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. בפרשה שנידונה בבג"ץ 6378/04 גיליאן שרעבי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, הסכימו הצדדים כי הגט יבוצע תחילה ולאחר מכן ידון בית הדין בשאלת סמכותו לדון בהחזקת הילדים, ואם יגיע למסקנה כי הוא מוסמך הרי שענין הילדים יידון בפני בית הדין. לאחר הגט טענה האם כי משנערכו הגירושין אין עוד ענין החזקת הילדים כרוך בו, וכי אין ליתן נפקות להסכמת הצדדים לדון בענין זה לאחר הגט, מאחר שהקטינים אינם כבולים להסכמה זו. בית המשפט העליון פסק כי ענין הילדים ממשיך להיות בסמכות בית הדין מכח סמכות ראשונית עקב כריכתו בגירושין, ואין בפיצול הדיון - שנערך שם בהסכמה - כדי להשמיט את הסמכות שכבר הוקנתה לבית הדין, מכח דבר המחוקק בסעיף 3 לחוק, ללא צורך בהסכמת הקטינים.

כך גם בענייננו. סמכותו של בית הדין הרבני לדון בעניני הקטינים הוקנתה על ידי האם עצמה שכרכה זאת במפורש בתביעתה לגירושין. במהלך הדיונים הגיעו הצדדים להסכם דיוני בדבר העברת הסמכות המקומית לבית הדין בתל אביב ופיצול הדיון באופן שעניני הילדים יידונו לאחר הגט. אילולא הגיעו הצדדים להסכמה זו, היו עניני הצדדים, לרבות עניני החזקת הילדים, ביקוריהם וחינוכם, ממשיכים להתברר בבית הדין באשדוד מכח הסמכות הראשונית. פיצול הדיון תאם את טובתם של הילדים, שהרי - כפי שנאמר בבג"ץ גיליאן שרעבי הנ"ל - עם ניתוק הדיון בטובת הילדים מענין הגט, מתבטל החשש שמא שיקולי הצדדים בדבר טובת הילדים יהיו נגועים באינטרסים הקשורים בעצם ביצוע הגט.

הסכמתם של הצדדים להעביר את המשך ההתדיינות לבית הדין בתל אביב, אין בה כדי להעלות או להוריד באשר לענין הסמכות הראשונית. העברת תיקים מאזור לאזור הינה תופעה קיימת במערכת בתי הדין, כאשר יש לכך הצדקה עניינית. אינני צריך להיכנס ולבדוק מה היו טעמי הצדדים להעברת הדיון לבית הדין בתל אביב, מאחר וזו נעשתה בהסכמתם. על פי תקנות הדיון, כאשר הצדדים מסכימים על הסמכות המקומית, הסכמה זו מחייבת אותם, למרות שעל פי תנאי הסמכות המקומית הרגילים אין הם שייכים לאזור בית הדין בו הסכימו לקיים את הדיונים. בכלל, כיום, לנוכח תנאי התחבורה המשופרים שבין ערי ישראל, יש לייחס משקל מופחת לשאלת הסמכות המקומית, במיוחד כאשר מדובר באזורים סמוכים במרכז הארץ, וכך הם אזור תל אביב ואזור אשדוד.

אינני מקבל את טענת ב"כ האם שיש להתייחס לתביעה שהגיש האב בתיק שבפני כאל תביעה חדשה. במסגרת ההסכם הדיוני שקיבל תוקף על ידי בית הדין עובר לגירושין הסכימו הצדדים במפורש, כי יפתחו תיקים פורמליים בבית הדין בתל אביב לצורך ההתדיינות בעניינים שבמחלוקת. תיק זה נפתח במסגרת הסכמה דיונית זו.

אדגיש: ב"כ האם אינה טוענת כי מאחר ועברו כשנה ושלושה חודשים מאז ההסכמה הדיונית, יש לראות בכך ויתור מצד האב על סמכותו של בית הדין מכח הכריכה בגירושין. אילו כך היתה טוענת, היה מקום שאשמע טיעונים של הצדדים באשר לנסיבות העובדתיות שארעו מאז אותה הסכמה ועד לפתיחת תיק זה. משלא טענה כן, יש לראות בכך ויתור על טענה זו. אלא שעל פי טיעונה של ב"כ האם, גם אם תביעתו של האב היתה מוגשת בסמוך לאחר ביצוע הגט, לא היה מקום לראות בהתדיינות בפני בית הדין בתל אביב כהתדיינות בסמכות ראשונית מכח כריכה בגירושין, שהרי הוגש על ידי האב כתב תביעה חדש. טיעון זה, כאמור, אינו מקובל עלי.

ואסביר עוד. הלכה ידועה היא כי משהוגש הסכם גירושין לבית הדין הרבני ובטרם עריכת הגט חזר בו אחד הצדדים מן ההסכם, שבית הדין מוסמך לדון בתביעת הגירושין ובכל נושא שהוזכר בהסכם הגירושין (ראו: בגצ 81 / 566 אליהו עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול לז (2) 1). מבחינה פורמלית, יהיה על המעונין בדבר להגיש כתב טענות חדש הן לענין תביעת הגירושין והן לענינים הכרוכים שנזכרו בהסכם הגירושין. אלו הן נקודות פורמליות-מינהליות בלבד. הסמכות של בית הדין לדון בתביעת הגירושין ובענינים הכרוכים נקנתה מכח הסכם הגירושין, אשר לצורך סמכותו הענינית של בית הדין נחשב כתביעת גירושין כרוכה. העובדה שמאוחר יותר יהיה צורך בפתיחת תיק נוסף, אין משמעה שמדובר בתביעה חדשה.